סרטו הטוב ביותר של דיויד קרוננברג הוא עיבוד לספר שאינו ניתן לעיבוד - "ארוחה עירומה", ספרו ההזייתי והסמי-אוטוביוגרפי של ויליאם בורוז. הגיבור, ביל לי,סופר המתפרנס מהדברת חרקים, מתמכר לרעלים שבהם הוא משתמש וסובל מהזיות שבהן מכונת הכתיבה שלו הופכת לגוף אורגני דמוי חיפושית ענק המדברת אליו מהרקטום שלה. גם אשתו של לי מתמכרת לרעלי ההדברה, ובאחד מלילות במסגרת "משחקי הוילהלם טל" ביניהם, הוא יורה לה בטעות בראש והורג אותה.(אירוע שמבוסס על חייו של בורוז). מרגע זה הגבולות בין המציאות לדמיון נעלמים לחלוטין ולי בורח אל ה"אינטרזון", מקום בו יצורים ענקיים דמויי לטאה, נערי ליווי מרוקאים, מכונות כתיבה מדברות וסופרים בריטיים ואמריקאיים דרים בכפיפה אחת. סרט בו ייסורי מצפון, ייסורי יצירה וייסורי זהות מינית מתערבבים לכדי סיוט מבריק בעוצמתו הקולנועית.