הם ראו וידעו, אבל לא אמרו לא. הם היו גאים לשרת את המולדת, חששו, או סתם לא ידעו איך. הבמאי לוק הולנד ראיין במשך עשור כמאתיים גברים ונשים, אחרוני הנאצים בשנים האחרונות לחייהם, ומביא בסרט שיחות אינטימיות עם אחדים מהם. אלה אינן המפלצות הגדולות. אלה האנשים הקטנים, הברגים שאפשרו למכונת המוות לפעול ללא תקלות. חלקם שירתו באס.אס, ואחרים היו חיילים סדירים, מנהלי חשבונות, מפעילי רכבות, ספקי מזון, מנקים, שומרים – גרמנים שעשו כיף בנוער ההיטלראי, התפעלו מהיופי והמוזיקה במצעדים הנאציים והקפידו למלא הוראות, לתחזק שגרה. הסרט אינו כתב אישום, אלא התבוננות מטלטלת במנגנוני ההדחקה, ההשלמה והזיכרון של בני האדם.